הלכות אבלות [א] אשר חכמים הגידו כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת אומרים עליו החסיד העניו תלמידו של אברהם אבינו וכו' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל והדבר של תימא וצריך להבין מהו השלימות הגדול אשר יקנה האדם להיות קובע מקום לתפלתו עד שזוכה לכל הכבוד הזה והנה בהלכות תפלה נתבאר כל הצורך בדבר הזה ואמנם גם בזה נימא ביה מילתא כי עיקר הדבר זה כאשר האדם קובע מקום לתפלתו מורה על אשר נמצא בלבו אמונה שלימה משחז"ל בפ' הנה מקום אתי הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו אמנם הוא נמצא בב"ה כמשחז"ל דרשו ה' בהמצאו היכן הוא מצוי בבתי כנסיות ומדרשות ומפני אימת מלכות שמים אינו משנה מקום אלא קובע מקום לתפלתו כי מאמין שנמצא שם הקב"ה ומשגיח עליו מפני כי מלא כל הארץ כבודו ולכן כשמת אומרים עליו תלמידו של אברהם שקבע מקום לתפלתו מפני האמונה הנמצא אתו כי שם נמצא תמיד כבודו של הקב"ה אף על גב כי לא היה בית רק מקום מיוחד מלא כל הארץ כבודו ולכן נקטינן כי כל ענין של קדושה יש לו מקום קבוע וכן נמי כל איש ישראל לתורה ולתעודה יהיה לו מקום קבוע כי בזה קנה המקום ההוא על ידי מעשיו לעולם וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף ר"ז וז"ל דתנינן בכל אתר דצדיקא אתחדש ביה מלי דאורייתא כד איהו בההוא עלמא פקיד לההוא אתר ואתי ליה לגביה וכל שכן כד שראן ביה צדיקייא אחרנין לחדתא בההוא אתר מלי דאורייתא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי המקום שהאדם הוא לומד בו תורה או מעשה קנה מקומו אמנם הזולת נאמר צואה בלי מקום ולכן בא הדין אל נכון אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מקבר בזוי לקבר מכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי שהרי קנה מקומו. ועוד מטעם כי כל מעשה התחתונים הוא גורם כך למעלה ונמצא כי כן יעשה לו ברוחו ונשמתו שמטלטלים אותם טלטולי גברא אחר שנינוחו במקומם ולכן רע בעיני שמואל ע"ה המעשה שהעלה אותו שאול כי שתים רעות עשה עמו ראשונה שהעלה אותו באוב כמשחז"ל אמר לו לא כך שנינו כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעים מן הנעבד וזאת שנית כי הנה גרם טלטול לרוחו ממקום מנוחתו להוריד אותו בעולם הזה אך לא נתרעם על גופו כי בגוף לא טלטל אותו ולא היה קברו שם וכאשר נעמיק בענין הוא דבר קשה יותר מן האמור כי מאחר שחז"ל הגידו כי הנשמות הם חלק אלוה ממעל וביותר מ"ש בתיקונים מעשיה נפשין מיצירה רוחין מבריאה נשמתין כאשר מפנין המת מקבר לקבר הוה ליה יום קבורה מחדש כדלקמן וחוזר ונידון והמקום אשר קנה מתחלה קדוש יאמר לו מפני כי כבר נידון שם ועוד גורם לעצמו טלטולי גברא והיותר קשה כי נמצא חלק הקדושה הנמצא אתו מכל עולם ועולם גולה ממקום למקום אמנם בתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נוח אצל אבותיו כי כן נאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכדי לקוברו בארץ ישראל מוסר כי מתקדש גופו ונשמתו ונתון בחיק אמו ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין אמנם אינו ניצול מן הדין פעם אחרת והמלקט עצמות יוכיח שחייב בכמה דברים מן האבילות ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו כותים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו: [ב] אין מוליכים מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת מטעם האמור אלא אם כן מחוצה לארץ לארץ ישראל: [ג] אין מלקטים עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד אחר לקבור שם מת אחר או לצורך המקום מטעם האמור למעלה: [ד] מקום שנהגו לקבור במחמורות עמוקים בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותם בארון מותר שכן שנינו שני קברות היו מתוקנים לבית דין וכו' ואחר שנעשה עצמות קוברין אותו במקומו כיון שנתעכל הבשר. ואמנם לענין האמור למעלה כמה ספק ימצא בנקבר בארון אם אינו צדיק גמור שלא חטא מעולמוי בהוצאת שכבת זרע לבטלה וגם אחר כך נשמר ולא טמא ברית כל זה מאחר שנתעכל הבשר אין מקום עוד לדקדק בזה דהכי איתא בזוהר פרשת שלח לך דף ק"ע וז"ל אי חסידא קדישא תא ואגלי לך מלה סתימא בנינא דגופא דבר נש הכי הוא רוחא מעם רוחא דקודשא נשמתא מגו אילנא דחיי כיון דרוחא קדישא יהב חילא מיד רתיכין דילה יהביך חילייהו חילא דילהון גרמין ושייפין כלהו מסטרא דילהון ותיקונייהו דא על דא סטרא אחרא יהבת בשרא וכו' וכל זמן דבשרא דסטרא אחרא קיימא בקיומא ההוא שטן קיימא לאשטנא אתעבר בשרא לית ליה רשו לאסטנא דהא לית ליה על מה דיסתמיך וע"ד כתיב יכל בשרו מרואי ושופי עצמותיו